האמונה שמאחורי “עוד רגעים כאלה”, ואיך הורים יכולים להיות חלק מהתהליך אני מאמינה שאפשר לכוון כל כיתה, בכל גיל, לתהליך בו התלמידים יתפתחו כלומדים פעילים, מעורבים ומעמיקים הבנה, בלי שהתהליך ישחוק את המורה ובלי לזרוק אותה או אותו למים סוערים מדי. זה מאתגר מאוד, אבל אפשרי. בכיתה של היום יש הרבה תלמידים שאתגרי הקשב והריכוז מקשים עליהם לשבת בשקט כמו שהיה מצופה בעבר. יש פערים, עומס, ורגעים רבים שבהם המורה אמורה כמעט להיות סופרמן: להוביל למידה, להציב גבולות, לטפח שייכות וקשרים אותנטיים המבוססים על אמון והכלה, ולשמור על תחושת ביטחון. לכן לא מספיק לדבר על למידה פעילה. צריך ליצור תנאים שמאפשרים לה לקרות באמת. בעיניי, שינוי כזה נשען על שלושה בסיסים שעובדים רק ביחד: עקביות שינוי בכיתה לא נולד מפעולה חד־פעמית. הוא נבנה משגרות קצרות שחוזרות על עצמן, עד שהתלמידים מגיעים לMINDSET לתמונת הווה, לתפיסת עולם של: כאן יש לי כאן מקום בטוח, מעניין ומעצים וכדאי לי להיות חלק ממנו. שותפות בין הורים ומורים הורים ומורים נמצאים באותו צד. הרי כולנו רוצים ילדים שמתפתחים כלומדים וכבני אדם. ילדים שמרגישים שיש להם מקום, קול, אחריות וביטחון. כשהורים ומורים מדברים באותה שפה, גם מסר קטן יכול לחזק את הכיוון הזה. תמונה ברורה לתלמידים כדאי שתלמידים יבינו מה הם מקבלים כשהם משתפים פעולה בתוך המשולש הזה: יותר מקום להשפיע, יותר ביטחון להשתתף, יותר הזדמנויות להוביל, לשאול, לגלות ולהיות חלק אמיתי מקהילה לומדת. מתוך האמונה הזאת נולדו הכלים של אתגרים בכיתה. הרעיון הוא לא להעמיס עוד ועוד על המורה, אלא, בעזרת מגירת הרעיונות לפתוח עוד אפשרויות לרגעים שבהם הלומדים פעילים, מעורבים ומעמיקים הבנה. אבל, מיליון כלים לא יעבדו בכיתה אם הורים לא יתנו גב, יתייחסו בזלזול לתהליכים האלה ויחתרו כל העת להחליש את השגרות הכיתתיות שנועדו לאפשר ביצוע מיטבי לתלמידים ולמורים.